יום שבת, 20 בספטמבר 2014

פוסט מהבטן

עד לפני שלוש שנים בערך, ניהלתי בלוג ב״תפוז״. בלוג די מצליח, היו לו נגיד 500 כניסות ליום בממוצע, בימיו הממש טובים הוא הגיע גם לאלף יומיות.
התחלתי לכתוב אותו בתחילת שנת 2006, אולי סוף 2005, במעטה אנונימי לחלוטין. שפכתי לתוכו את קרביי, ללא כחל וסרק. נהלתי דרכו יומן אישי ופרטי, בו פרטתי את כל חיבוטי נפשי, אהבותיי, מפלותיי, כאביי ומאוויי, בלי שום התחשבות מצידי בעובדה שהיה פתוח וגלוי לעיני הציבור הרחב.
לימים ״יצאתי מארון האנונימיות״, וחשפתי בו תמונה ושם. אולי היתה זו טעות.
אנשים היו עוצרים אותי ברחוב ומזהים אותי מהבלוג, ואני , באופן אינסטנקטיבי, התחלתי לצנזר את עצמי. מחקתי עוד פוסט, ועוד אחד. נחרדת מכך שמעסיקים פוטנציאליים או סתם חורשי רעה עלולים להגיע ולקרוא בו את צפונותיי. ובכלל, לא נהניתי לחיות כחשפנית.
הבלוג ההוא, בתפוז, דעך לאיטו. לפני שלוש ומשהו שנים פתחתי את הבלוג הזה.
פתחתי אותו כבלוג ״מתורבת״, עם מטרה ועם מהות ובעיקר, בלוג בלי שמץ חיבוטי נפש. 

***
שלשום בערב, התרחש במוזיאון ארץ ישראל בתל אביב ארוע הרצאות שאורגן ע״י רז שרבליס (המהמם, אין מילה אחרת) והחברה הגאוגרפית- לכבוד הפרוייקט שלנו
לרגל הארוע לבשתי שמלה שחורה, התאפרתי קלות (אבל ממש ממש קלות) ואספתי שערי בגולגול סתמי מאחור. 
האמת, הרגשתי נוח עם עצמי, באופן יחסי. גם בצילומים בדיעבד נראיתי לעצמי ״אני״. בלי שטויות. אני מודה שאני מתקשה עם מראה פלצני, עם מראה ש״מסתיר אותי״, את הפן הפרוע שלי.
אני תוהה אם הסלידה שלי ממראה מוקפד הינה תולדה של כורח (אין כסף למספרה, אין כסף למאפרת או לאיפור, אין כסף לבגדים חדשים לארוע או אפילו לנעליים חדשות, או בכלל) או שהסלידה הזו הינה אותנטית, תולדה של חינוך קיבוצי ספרטאני. אם זה בכלל חשוב.
אלא שידידה שבאה לבקרני  באותו ארוע, כתבה לי ב״פרטי״ בבוקר הבא: "פעם הבאה שיש לך מעמד בו תעמדי מול הרבה אנשים,אשמח להשאיל לך פריט לבוש והנעלה יען כי את הרבה יותר משכנעת כשאת הכי יפה שאת יכולה. הלבשה תחתונה נכונה מאוד עוזרת להכניע אלמנטים סוררים".
אני נוטה לחשוב שהלך מחשבה כזה, המקפיד להראות ״כמו שצריך״ ככורח חברתי, הוא הלך מחשבה מאוד נפוץ.
ביום חמישי הזמינו אותי לצילומי פרסומת כלשהי (פרסומת פנימית של עירית חיפה, כלומר- לא תראו אותי בהפסקת הפרסומות בטלויזיה...) ובקשו אותי להגיע עם בגדי שף. ״איני שפית״ התגוננתי, ״ואין לי בגדי שף״. ״אבל אין אפשרות אחרת״ רשף עליי היחצ״ן  ״את חייבת להראות מקצועית״. ״אני אמצא חלוק שף״, עניתי לו. ובלב השארתי מקום לרוח הפרועה שלי כשהגיתי פנימה: ״אולי״.
***

כן. ניסיתי לשמור כאן על בלוג עם פאסון. לכתוב מקצועי. להפגין ארשת של איפוק.
אבל קשה לי פתאום. אני מתגעגעת לחיבור עם הקהל שלי, האמיתי.

ככל שמתקרב ה״דד ליין״ של הפרוייקט (נכון להרגע, עשרה ימים, כאילו, למעשה 9 ימים ושלוש שעות) אני חובה צורך עז יותר ויותר לגעת בקהל שלי. ממש, פיזית.
לחבק אמא אחר אמא, ולהגיד לה: אני איתך. אני איתך ויש לי אלטרנטיבה.
וזו אלטרנטיבה מעולה גם למי שאין לו כסף וגם למי שיש לו.
גם למי שילדיו אוהבים ג׳אנק פוד וגם למי שילדיו אוהבים לזלול ירקות.
וגם אם יש לך כשרון אומנותי אדיר וגם אם תמיד חשבת שיש לך שתי ידיים שמאליות.
גם למי שיש לו מטבח מעפן ואין לו שום מכשיר חשמלי מתוחכם, וגם למי שמטבחו מאובזר לעילא ולעילא.
תאמינו לי, אני יודעת.
הבנטו הוא מהות. הבנטו הוא דרך. והוא נפלא. 
***

לפעמים בא לי לצעוק שאם רק נעבור קצת את היעד - אעשה עם העודפים משהו טוב, חברתית. משהו אנטי קפיטליסטי בעליל, שניתן לעשות עם כסף שניתן לי מהציבור.
הרי גם בלי כסף אני מוצאת את דרכי. בלעצור לטרמפיסט. בלבדוק אם הכיליה שלי מתאימה לאיש בגילי שזקוק לאחת (אני עדיין לא יודעת אם כן), בלהקשיב לאמהות שצריכות עצה, עזרה, בתחום זה או אחר (פונים אליי בעיקר בשאלות שונות בנושא הבנטו, ולפעמים בעניני אהבה. אני מודה שבעעניני אהבה אני לא אוהבת לתת עצות, אבל בעניני בנטו בהחלט כן).
אבל הימים עוברים, והמחוגים אכזריים, וחסרים לי 8 וחצי אלף שקלים, עדיין.
ואני כלכך רוצה שהספר הזה ייצא. זו הגשמת חלום, שהוא הרבה יותר גדול מסתם חלום.
הוא הדרך שלי לתרום תרומה משמעותית לעולם הזה.
ולכן אני שבה וכותבת פוסט מהבטן. פוסט שלא מתחשב בזה שאני חושפת בו ״חולשות״ (אני לא מאמינה שהן באמת חולשות. לא העוני, לא הנון-קונפורמיזם, לא זה שלא הייתי ביפן ולא זה שאני לא שפית).
אני מקווה בכל מאודי שדרך ״הבטן״ אני אוכל להגיע אליך, ואלייך. ושאתם תעזרו לי להגשים את החלום הזה, להוציא את הספר הזה.
בבקשה. 
***
הנה הוידאו החדש שעשיתי היום. אולי הוא יעזור.








3 תגובות:

  1. פוסט מרגש! הצלחת להגיע בדיוק לאן שכיוונת. ואני שמחה שהצלחת להגשים חלום. המשיכי בדרכך הייחודית 🍀✨🙏

    השבמחק
    תשובות
    1. תודה נועה :) גרמת לי להרגשה נהדרת, כייף לי, באמת!

      מחק
  2. תגובה זו הוסרה על ידי המחבר.

    השבמחק